תכנית ההתנתקות כמקרה בוחן לפרדוקס העוצמה הישראלי 

מהלך ההתנתקות שהוליך רה"מ לשעבר אריאל שרון עשוי להיחשב כניסיון חד צדדי לקבוע חלק מגבולותיה של מדינת ישראל אשר נעשה בגיבוי הפרלמנט אך בניגוד גמור להחלטת מרכז הליכוד. במאמר זה אנסה להסביר את המקרה על רקע השינויים במערכת הפוליטית הפורמאלית בישראל בעשורים האחרונים ואנסה להשיב האם מתיישבת מדיניות שרון עם פרדוקס העוצמה הישראלי ועל אילו יחסי חברה ומדינה היא מרמזת.  מהלך ההתנתקות, כניסיון חד צדדי של מדינת ישראל לקבוע חלק מגבולותיה של המדינה, הינו מהמלכים הדרמטיים שנעשו במדינת ישראל. מדובר על מהלך שבו קבעה הממשלה, בגיבוי של הכנסת ובית המשפט העליון כמהלך לקביעת גבולות באופן חד צדדי וללא הסכם או שיתוף פעולה של הפלסטינים. כיצד באה לידי ביטוי "עוצמה" ומהי? עוצמה הינו מושג שבא לידי ביטוי כמעט בכל סוגיה שאנו מנסים לחקור בתחום מדע המדינה. למושג העוצמה פירושים שונים, אולם ניתן לייחס את המושג לשלושה חוקרים מרכזיים: מקס וובר, פרסונס ורוברט דאהל. שלושת החוקרים הנ"ל נתנו פרשנות שונה למושג העוצמה. לדוגמא, פרסונס טוען כי עוצמה באה לידי ביטוי כאשר א' מקבל התחייבות מ-ב' לבצע פעולה מסוימת. רוברט דאהל טען כי עוצמה באה לידי ביטוי כאשר א' גורם ל-ב' לעשות משהו ש-ב' לא היה עושה אילו א' לא היה דורש ממנו. בכדי להציג את פרדוקס העוצמה הישראלי ברצוני להיעזר בשלושה חוקרים מובילים שנדרשו לסוגיה זו:  ברוך קימרלינג[1], במאמרו "יחסי מדינה חברה בישראל" מציג באופן כרונולוגי את השינויים שחלו במדינה החל מתקופת היישוב ועד ראשית שנות ה-90. מצד אחד, מושג העוצמה אצל קימרלינג בא לידי ביטוי בעיקר ביכולת של המדינה לגייס משאבים אדירים בתחום האנושי, הצבאי והכלכלי על מנת להוציא אל הפועל מדיניות מסוימת. מצד שני, המדינה מצויה בקושי אדיר מול אזרחיה בנושאים כגון: שאלת השטחים ששוחררו בשנת 1967, מדיניות ודרכים לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני, שאלות בנושאי רווחה, זהות ועוד. לפיכך, פרדוקס העוצמה הינו בין היכולת לגייס משאבים מול אי היכולת לקבל הכרעות בנושאים אקוטיים. החלטתו של שרון לבצע את המהלך החד צדדי, בניגוד להחלטת מרכז הליכוד, מרמזת על שינוי נוסף במערכת הפוליטית בישראל בעשורים האחרונים והיא באה לידי ביטוי בעיקר במאמרו של
גלנור[2] "המשבר במערכת הפוליטית בישראל". מאמר זה עוסק בפרישת תפקידה של המפלגה בחיי האזרח. גלנור מציג כיצד בעבר, למפלגת מפא"י הייתה יכולת היגוי והכרעה בנושאים שונים.
למעשה, אם מסתכלים בנקודת מבט היסטורית, המפלגות בישראל איבדו את כוחן בנושאים של הכרעה. בנושא זה ניתן להביא כדוגמא את פינוי עזה וסיני לאחר מבצע קדש או פינוי צה"ל מלבנון (פינוי כוחות צה"ל לרצועת הביטחון לאחר מבצע של"ג). מתוך דוגמאות אלו ניתן ללמוד כיצד בעבר החלטות בנושאי פינוי של שטחים שנכבשו הוכרעו על ידי הנהגה מצומצמת בעלת לגיטימציה בלעדית, לעומת פינוי צה"ל לרצועת הביטחון ב-1986, החלטה שהתקבלה על ידי משכן הכנסת. כלומר, העוצמה שהייתה למנהיגים כמו בן גוריון, גולדה ואחרים אינה מקבילה כלל לעוצמה שהייתה למנהיגים לאחר המהפך הפוליטי שחל ב-1977, פרט אולי למנחם בגין. פרדוקס העוצמה, כפי שבא לידי ביטוי בהתנתקות, הוא בין יכולת הכרעה שהמנהיג יכול לקחת על עצמו לבין המחויבות שלו כלפי המפלגה אותה הוא מייצג.  מכיוון שלאורך השנים איבדו המפלגות את כוחן הן משום שהונהגו פריימריז והן משום שהבחירות הפכו לפרסונאליות, התנהלותו של אריאל שרון לא הייתה מפתיעה.  
שרון ראה כי המחויבות שלו כלפי מרכז הליכוד אינה עומדת בקנה אחד עם השקפותיו לקביעת גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל. לכן לדעתי, בכדי להבין את התנהלותו, יש לקחת בחשבון כי זה בעיקר מיוחס לעובדה שהוא נבחר בבחירות מקדימות להנהגת המפלגה. כיצד השפיעו הפריימריז על החלטתו?במאמרן של רהט ג. ושר הדר[3], "פריימריז במבט ביקורתי" הציגו כותבות המאמר את השינויים שחלו במערכת הפוליטית בעקבות הנהגת הפריימריז. כתוצאה משיטה זו הפוליטיקאים הפכו לעסקנים פוליטיים, המפלגות איבדו את כוחן, חלה כפילות בין מתפקדים למפלגות שונות ועוד. תהליך זה הוביל לפגיעה בתהליכים שונים ובמידה רבה גם פגע במידת הייצוגיות. הלגיטימציה השלטונית שקיבל שרון בפריימריז הביאו אותו לכדי עמדה שבה הוא היה יכול להחליט ולהכריע בנושאים אקוטיים בניגוד להחלטת הבוחרים שלו. התנהלותו של שרון מרמזת על יחסי חברה ומדינה שיש בהם יסוד של אי מחויבות כלפי הבוחרים ומדובר על התנהלות שיכולה במידה רבה לערער את מידת האמון שרוכש הציבור למנהיגיו ולעודד פוליטיקה של מחאה, כפי שהתבטאה בעיקר על ידי ה"כתומים" שהתנגדו נמרצות לתכנית ההתנתקות.לסיכום, תכנית ההתנתקות הינה מקרה בוחן של פרדוקס העוצמה שבו מצד אחד קיימת יכולת אדירה לגיוס משאבים מצד אחד וחולשה בקבלת החלטות מהותיות. על בסיס החולשה ביכולת המדינה להוביל ולהכריע , ניצל שרון את השינויים שחלו לאורך השנים  במערכת המפלגתית והפוליטית בישראל והצליח להוביל תהליך מדיני בניגוד לעמדת בוחריו.  
[1] קימרלינג, ב. (1993), "יחסי מדינה-חברה בישראל", החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, רם אורי (עורך), ת"א ע"מ 343-328

[2] גלנור, י. (1996), "המשבר במערכת הפוליטית בישראל: המפלגה כגורם מרכזי", ישראל לקראת שנת 2000, ליסק וקני-פז (עורכים), המכון הישראלי לדמוקרטיה, ע"מ 243, 175-144.

[3] רהט, ג. שר-הדר, נ. (1999), "הפריימריז: מבט ביקורתי", בתוך איך נבחרים חברי כנסת?, ע"מ 227-205.